השורש הבסיסי לכל סוגי האהבה, נגזר מתכונה אינסופית של הכוח העליון לאהוב את האדם ואת כל יתר הנבראים. אהבה במובן הרוחני, במובן המהותי שורשי והמקורי של התופעה, הינה בעצם תכונת הנתינה, תכונה של הטבע האחראית על האיזון בין כל דרגות ההתפתחות, כל עוד האהבה מתקיימת בינינו, אנו מוגנים מתחושת הפירוד וחוסר האיזון, הקיים בינינו לטבע. כמה ספרים נכתבו על האהבה? כמה דתות נשאו על דיגלן על הערך העליון "ואהבת לרעך כמוך" ו"בשם האהבה", רצחו מיליוני בני אדם.
כמה סרטים, שירים, תכניות, ויצירות, חקרו התפלפלו דנו והתעמקו במושג האהבה במהלך כל שנות ההיסטוריה ? אז, איך זה יכול להיות, שעד היום אנחנו לא מספיק קרובים אליה ולא הצלחנו לגלות את חוקיה ? האם לנו, בני האדם, באמת כל כך קשה לפתח תכונה זו ? האם אנו עד כדי כך אגואיסטים ?
אהבה רוחנית - היא לא בהכרח אהבה דתית
בבסיס רוב הדתות ואמונות ,עומדת הטענה, שהאדם הינו יצור אגואיסטי מטבעו, וחסר היכולת לאהוב אחרים, ללא אינטרס כלשהו לרווח אישי. לדוגמה: "אנו אוהבים ונמשכים לדברים המספקים לנו עונג ולכן רוצים בקרבתם. לעומת זאת, שונאים את המביא לנו סבל ומתרחקים ממנו. במילים אחרות, אהבה נתפסת אצלנו כהרגשת התענוג מאובייקט מסוים." פועל יוצא מכך הוא, שכל מה שאנחנו עושים הוא בעצם בשביל עצמנו בלבד. לפי הדת - אנו יצורים אגואיסטיים מוחלטים והדת יכולה לתקן אותנו. כי הרי הדת היא התרופה היחידה "למחלת האגואיזם" רגע אחד... מזה זה אומר ? שהכוח העליון מסוגל לעשות טעויות ? ואם כן, עלינו המלאכה לתקן אותה ? והרי טענה זו סותרת ייסוד בסיסי של הדת האומר "שאלוהים הוא שלם ומושלם" , שהרי, אם הבורא אכן שלם ומושלם, מדוע עלינו לתקן את הבריאה ? שאלה זו ורבות נוספות שנבעו מהתשובה לשאלה הנוכחית , העליתי בהיותי בן 19. עם הזמן ניסיתי לפתח הסבר קצר וקולע לסוגיה. הנה הוא מגיע ...
אין צורך לתקן את מה שברא הטבע
הטבע (האלוהים לפי הדת) מתקיים באיזון ושלמות. וכל מה שנוצר עבור האדם, נוצר מתוך אהבה מוחלטת ונתינה, במטרה שיפיק מכך תועלת וייהנה כמה שניתן, ולא כדי שיסבול. ההיגיון הרוחני לא מאפשר לנו לקרוא לעצמנו אגואיסטים או בעלי יצר רע, אותו עלינו לתקן, מבחינתי, הסברים מסוג זה הועברו, כדי לעורר בקרב בני האדם רגשות אשם, לגרום לו להרגיש שהוא "רע מנעוריו" מפני שמהותו הבסיסית היא רצון לנצל את הזולת והסביבה, סוג של מחלה שהדת באה לרפא.
הצורך לשנות את עצמנו מגיע מתפיסת מציאות שגויה וחוסר הערכה עצמית. אם כבר מדברים על האהבה, אז איך האדם יוכל לאהוב את הזולת, אם אינו מסוגל לאהוב את עצמו ? איך יוכל "לאהוב את רעהו כמוהו" כל עוד הוא עסוק, בתיקון הקלקול והרע מנעוריו" שבו ? התשובה פשוטה מאוד - הוא לא יוכל לאהוב, ולא רק את עצמו, אלא בכלל !!!
אם כך, מהי אהבה? ומהי היכולת לאהוב?
לאהוב - זה להסכים עם הבריאה ולהצדיק את כל מה שקורה סביבנו.
לאהוב - זה לגלות את האהבה כל הזמן, בכל מקום ובכל מצב.
לאהוב - זה לשחרר ותמיד להיות מוכן לוותר על דעות קדומות כדי להיפתח לתובנות ולכוונות חדשות.
לאהוב - זה להפסיק לפחד ולהתנגד להתפתחות הרוחנית אליה מוביל ודוחף אותך הטבע.
לאהוב - זה ללמוד להעריך את עצמך כחלק בלתי נפרד מהטבע האינסופי, להכיר את חוקי הטבע האנושי, למצוא את הדרך היעילה ביותר להתפתחותך האישית, את הנתיב הנכון לך בחברה ולגלות את התפקיד הייחודי שלך.
לאהוב - זה לממש את כל כולך עם הכוונה להועיל לכל הסובב אותך בעזרת היכולות והכישרונות שלך.
האהבה תמיד נמצאת בינינו. השאלה , עד כמה אנו מסוגלים להיפתח אליה? הטבע שולח לנו את אהבתו האינסופית, אנו הם אלה שחוסמים את האהבה, באמצעות דפוסים מחשבתיים ואמוציונאליים שאימצנו .אין לנו מושג איך לקבל את השפע, את האור ואת האהבה של הטבע העליון. אנחנו רגילים לסבול ולחיות ללא אהבה. חיים נעדרים הצדקה מלאה, הרגשת שלמות פנימית או נחת רוח אמתית.
אנו רק חושבים שאנחנו יודעים מה אנו רוצים. בכל פעם שאנחנו מציירים לעצמנו תבנית של רצון מסוים, מנסים ושואפים למלא אותו במילוי המתאים, אנו בעצם חוסמים בכך את רצונו של הטבע לתת לנו את אהבתו. נדמה לנו שמה שציירנו במוחנו הוא הדבר הטוב עבורנו, אולם, מי אמר שזה הדבר האמיתי שיעזור לנו להתפתח בצורה היעילה ביותר ?
החוקיות הרוחנית מתוכנתת באופן העדכני והטוב ביותר עבורנו ,היא עובדת על סוג של מנגנון אוטומטי* האחראי לשלוח אלינו את המצבים הנכונים ביותר להתפתחות הרוחנית והאישית שלנו.
אהבה היא לא מיסטיקה
עלינו ללמוד אחד מהשני וללמד אחד את השני, כיצד לקבל את "האור" של הטבע בדיוק בכמות, בזמן, ובצורה בה הוא מנסה לעבור דרכינו ... לשם כך, אנו חייבים להיות כל הזמן פתוחים וקשובים לאחרים. בלי לפסול את דבריהם ! גם ובעיקר כשזה נשמע פסול ולא נכון, עלינו תמיד לזכור, שכל הנמצא סביבנו, הוא הטבע המושלם והמיטיב בלבד. זה אומר שרק הוא זה שמדבר עכשיו אלינו, דרך העצים, דרך האנשים ודרך הרדיו ... באמצעות כל מה שקיים. מכאן עולה מסקנה פרדוכסלית. עד עכשיו, חשבנו שאהבה נותנים ולא מקבלים.
קורה שבדיוק ההפך הוא הנכון - איכות וכמות האהבה המתקבלת בך, העוברת דרכך, תלויה בעצם ביכולת שלך לקבל אהבה בלבד. אל לך לחסום את האהבה המגיעה אליך באמצעות תבניות וצורות שונות שיצרת, המגבילות אותך מלקבל אותה ... עליך להיפתח לטבע - ולאפשר לו לתת לך את מלוא אהבתו.
פעולה זו , לא מיטיבה רק לך, אלא לכל הסובב אותך. כך תוכל לתת אהבה לטבע, כך ניתן לתת לאהבה להמשיך לזרום דרכך.
זה דומה למצב בו אימא המקבלת מתנת יום הולדת, מבנה הקטן בן ה-8. היא לא באמת זקוקה במתנה עצמה, בחפץ שקיבלה, היא רוצה למלא את בנה באהבה וללמד אותו לאהוב. האהבה של האם מתבטאת בכך שהיא מאפשרת לילד שלה לתת לה אהבה, זו הנתינה שלה אליו. היא מאפשרת לו לתת לה, היא נותנת לו מקום לאהוב ולבטא את אהבתו. כך שניהם סוגרים את מעגל האהבה האינסופית של הטבע.
אהבה אינה דת ואינה מיסטיקה, האהבה היא המציאות. אם נלמד לקבל את המציאות כפי שהיא, חיינו יתמלאו בשמחה ובאור האמת
כמה סרטים, שירים, תכניות, ויצירות, חקרו התפלפלו דנו והתעמקו במושג האהבה במהלך כל שנות ההיסטוריה ? אז, איך זה יכול להיות, שעד היום אנחנו לא מספיק קרובים אליה ולא הצלחנו לגלות את חוקיה ? האם לנו, בני האדם, באמת כל כך קשה לפתח תכונה זו ? האם אנו עד כדי כך אגואיסטים ?
אהבה רוחנית - היא לא בהכרח אהבה דתית
בבסיס רוב הדתות ואמונות ,עומדת הטענה, שהאדם הינו יצור אגואיסטי מטבעו, וחסר היכולת לאהוב אחרים, ללא אינטרס כלשהו לרווח אישי. לדוגמה: "אנו אוהבים ונמשכים לדברים המספקים לנו עונג ולכן רוצים בקרבתם. לעומת זאת, שונאים את המביא לנו סבל ומתרחקים ממנו. במילים אחרות, אהבה נתפסת אצלנו כהרגשת התענוג מאובייקט מסוים." פועל יוצא מכך הוא, שכל מה שאנחנו עושים הוא בעצם בשביל עצמנו בלבד. לפי הדת - אנו יצורים אגואיסטיים מוחלטים והדת יכולה לתקן אותנו. כי הרי הדת היא התרופה היחידה "למחלת האגואיזם" רגע אחד... מזה זה אומר ? שהכוח העליון מסוגל לעשות טעויות ? ואם כן, עלינו המלאכה לתקן אותה ? והרי טענה זו סותרת ייסוד בסיסי של הדת האומר "שאלוהים הוא שלם ומושלם" , שהרי, אם הבורא אכן שלם ומושלם, מדוע עלינו לתקן את הבריאה ? שאלה זו ורבות נוספות שנבעו מהתשובה לשאלה הנוכחית , העליתי בהיותי בן 19. עם הזמן ניסיתי לפתח הסבר קצר וקולע לסוגיה. הנה הוא מגיע ...
אין צורך לתקן את מה שברא הטבע
הטבע (האלוהים לפי הדת) מתקיים באיזון ושלמות. וכל מה שנוצר עבור האדם, נוצר מתוך אהבה מוחלטת ונתינה, במטרה שיפיק מכך תועלת וייהנה כמה שניתן, ולא כדי שיסבול. ההיגיון הרוחני לא מאפשר לנו לקרוא לעצמנו אגואיסטים או בעלי יצר רע, אותו עלינו לתקן, מבחינתי, הסברים מסוג זה הועברו, כדי לעורר בקרב בני האדם רגשות אשם, לגרום לו להרגיש שהוא "רע מנעוריו" מפני שמהותו הבסיסית היא רצון לנצל את הזולת והסביבה, סוג של מחלה שהדת באה לרפא.
הצורך לשנות את עצמנו מגיע מתפיסת מציאות שגויה וחוסר הערכה עצמית. אם כבר מדברים על האהבה, אז איך האדם יוכל לאהוב את הזולת, אם אינו מסוגל לאהוב את עצמו ? איך יוכל "לאהוב את רעהו כמוהו" כל עוד הוא עסוק, בתיקון הקלקול והרע מנעוריו" שבו ? התשובה פשוטה מאוד - הוא לא יוכל לאהוב, ולא רק את עצמו, אלא בכלל !!!
אם כך, מהי אהבה? ומהי היכולת לאהוב?
לאהוב - זה להסכים עם הבריאה ולהצדיק את כל מה שקורה סביבנו.
לאהוב - זה לגלות את האהבה כל הזמן, בכל מקום ובכל מצב.
לאהוב - זה לשחרר ותמיד להיות מוכן לוותר על דעות קדומות כדי להיפתח לתובנות ולכוונות חדשות.
לאהוב - זה להפסיק לפחד ולהתנגד להתפתחות הרוחנית אליה מוביל ודוחף אותך הטבע.
לאהוב - זה ללמוד להעריך את עצמך כחלק בלתי נפרד מהטבע האינסופי, להכיר את חוקי הטבע האנושי, למצוא את הדרך היעילה ביותר להתפתחותך האישית, את הנתיב הנכון לך בחברה ולגלות את התפקיד הייחודי שלך.
לאהוב - זה לממש את כל כולך עם הכוונה להועיל לכל הסובב אותך בעזרת היכולות והכישרונות שלך.
האהבה תמיד נמצאת בינינו. השאלה , עד כמה אנו מסוגלים להיפתח אליה? הטבע שולח לנו את אהבתו האינסופית, אנו הם אלה שחוסמים את האהבה, באמצעות דפוסים מחשבתיים ואמוציונאליים שאימצנו .אין לנו מושג איך לקבל את השפע, את האור ואת האהבה של הטבע העליון. אנחנו רגילים לסבול ולחיות ללא אהבה. חיים נעדרים הצדקה מלאה, הרגשת שלמות פנימית או נחת רוח אמתית.
אנו רק חושבים שאנחנו יודעים מה אנו רוצים. בכל פעם שאנחנו מציירים לעצמנו תבנית של רצון מסוים, מנסים ושואפים למלא אותו במילוי המתאים, אנו בעצם חוסמים בכך את רצונו של הטבע לתת לנו את אהבתו. נדמה לנו שמה שציירנו במוחנו הוא הדבר הטוב עבורנו, אולם, מי אמר שזה הדבר האמיתי שיעזור לנו להתפתח בצורה היעילה ביותר ?
החוקיות הרוחנית מתוכנתת באופן העדכני והטוב ביותר עבורנו ,היא עובדת על סוג של מנגנון אוטומטי* האחראי לשלוח אלינו את המצבים הנכונים ביותר להתפתחות הרוחנית והאישית שלנו.
אהבה היא לא מיסטיקה
עלינו ללמוד אחד מהשני וללמד אחד את השני, כיצד לקבל את "האור" של הטבע בדיוק בכמות, בזמן, ובצורה בה הוא מנסה לעבור דרכינו ... לשם כך, אנו חייבים להיות כל הזמן פתוחים וקשובים לאחרים. בלי לפסול את דבריהם ! גם ובעיקר כשזה נשמע פסול ולא נכון, עלינו תמיד לזכור, שכל הנמצא סביבנו, הוא הטבע המושלם והמיטיב בלבד. זה אומר שרק הוא זה שמדבר עכשיו אלינו, דרך העצים, דרך האנשים ודרך הרדיו ... באמצעות כל מה שקיים. מכאן עולה מסקנה פרדוכסלית. עד עכשיו, חשבנו שאהבה נותנים ולא מקבלים.
קורה שבדיוק ההפך הוא הנכון - איכות וכמות האהבה המתקבלת בך, העוברת דרכך, תלויה בעצם ביכולת שלך לקבל אהבה בלבד. אל לך לחסום את האהבה המגיעה אליך באמצעות תבניות וצורות שונות שיצרת, המגבילות אותך מלקבל אותה ... עליך להיפתח לטבע - ולאפשר לו לתת לך את מלוא אהבתו.
פעולה זו , לא מיטיבה רק לך, אלא לכל הסובב אותך. כך תוכל לתת אהבה לטבע, כך ניתן לתת לאהבה להמשיך לזרום דרכך.
זה דומה למצב בו אימא המקבלת מתנת יום הולדת, מבנה הקטן בן ה-8. היא לא באמת זקוקה במתנה עצמה, בחפץ שקיבלה, היא רוצה למלא את בנה באהבה וללמד אותו לאהוב. האהבה של האם מתבטאת בכך שהיא מאפשרת לילד שלה לתת לה אהבה, זו הנתינה שלה אליו. היא מאפשרת לו לתת לה, היא נותנת לו מקום לאהוב ולבטא את אהבתו. כך שניהם סוגרים את מעגל האהבה האינסופית של הטבע.
אהבה אינה דת ואינה מיסטיקה, האהבה היא המציאות. אם נלמד לקבל את המציאות כפי שהיא, חיינו יתמלאו בשמחה ובאור האמת